סיבה אחת טובה למה כדאי להפסיק לשאול *אבל אם…?*

בגיל 21 זיהיתי הזדמנות עסקית עבורי ואתגר ממשי לנסות להציל חנות קמעונאית של פירות וירקות שהייתה בבעלות הוריי מסגירה.

היו לי 3 חודשים לשנות את המאזן הכספי שלה ובמידה ואצליח החנות תעבור על שמי.

תכירו את “שוק אלנבי”
באותה תקופה כבר רכשתי ידע רב בעולם הקמעונאות, בזכות עבודתי עוד מגיל 16 בסופרמרקט של הורי. בהתחלה עשיתי עבודות אזוטריות שונות, אך עם הזמן הרצון לדעת יותר הביא אותי עד לניהול העסק. כך שהיה לי ידע רב מניהול מלאי, ניהול עובדים, תמחור, סידור מדפים, הנה”ח, שירות לקוחות … בקיצור לא היה תחום שלא חלשתי עליו והתנסיתי בו.

אבל… זה לא היה העסק שלי, עבדתי בעסק המשפחתי. משמע הטעויות והתקלות שלי הורי ספגו, לא אני. כך שתהליך קבלת ההחלטות בעסק היה הרבה יותר קל. מה גם, שאני לא לבד במערכה, יש עוד אנשים שחשוב להם כי העסק יצליח, כך שהאחריות ממני גם פחתה.

ההחלטה לקחת עסק כושל במטרה להציל אותו, היה סוג של מבחן עבורי. האם אצליח ליישם את כל מה שלמדתי בשנים האחרונות בזכות עצמי בלבד.

עכשיו אני פה לעצמי ויהיה מה שיהיה

4 שנים של לימודים והגעתי לשלב התמחות שלי. בשלב הזה הבנתי כבר שלכולנו יש הזדמנויות עסקיות מתחת לאף (נושא שחייב פוסט בפני עצמו…בקרוב ), אנו רק צריכים לאפשר לעצמנו לראות אותם. הרי יכולתי לבחור לחזור לבסיס האם ומשם להחליט לצאת לטיול אחרי צבא, להתחיל ללמוד באוניברסיטה או לחזור לעבוד עם הוריי.

אך הרגשתי שכל בחירה מהסוג הזה היא לבחור בדרך הקלה. הבנתי שאני צריכה לקחת את ההזדמנות הזאת בשתי ידיים ויהיה מה שיהיה.

Photo by Peter Chamberlain on Unsplash

הרי בכל מקרה הוחלט לסגור את העסק למרות ההפסד הכלכלי, כך שהחלטה שלי מסוג זה יכולה להיות רק מצב של win win. מבחינת הוריי, אציל את החנות מהפסד במטרה למכור אותה בעתיד ומבחינתי, היא תשמש עבורי כמקפצה כלכלית. בדרך להצלחה האמיתית נתקלתי באתגרים שונים אשר היו חלק מהמבחן הכללי שהצבתי לעצמי, אך לא תיארתי לעצמי עד כמה קשה זה יהיה.

האם בדיעבד הייתי לוקחת את אותה החלטה?

הרבה פעמים שואלים אותי היום, האם בדיעבד הייתי לוקחת את אותה החלטה? ואני באמת מתקשה לענות על השאלה.

אך מה שכן למדתי, שלפעמים לא כדאי להסתכל רחוק מדיי, אלא לבחון את המצב בטווח הקצר ואז לקבל החלטות. כי אם הייתי יודעת את כל התמונה המלאה, אז הפחד היה משתק אותי מלעשות את הצעד הראשון וכנראה לעולם לא הייתי מצליחה לעבור 4 שנים שם לבד.

הרי אילולא הייתי יודעת מראש שאמצא את עצמי :

  • גרה בעיר התחתית במרתף החנות באותו חדר בה נמצאת הכספת.
  • התמודד עם גנבות בחסות העובדים שסמכתי עליהם.
  • יפיצו עליי שמועות שאני מוכרת סמים.
  • אהיה חשופה לפרוטקשן.
  • אקבל מכתב מהעירייה על סגירת העסק שמסתבר שפעל ללא אישור עירייה.
  • אתמודד עם צוו הריסה.
  • והדובדבן שבקצפת – אחווה שוד מזוין לבדי בחנות.

הייתי מצהירה שאני משוגעת אמתית.

אך זה לא מה שידעתי או ראיתי לנגד עיניי. אני ראיתי הזדמנות עסקית ייחודית עבורי ולחלוטין האמנתי בכל לבי כי זאת תהיה טעות לא לנסות אפילו.

התחלתי בידיעה שיהיה שם 3 חודשים ואז אצטרך לקבל החלטה מחדש. כך צעד צעד התמודדתי עם כל אתגר שצץ בדרך, עם אמונה חזקה שאין דבר שהוא לא פתיר, כל עוד אני מאמינה בעצמי וביכולותיי.

כך בזמן שחבריי תכננו את הטיול אחרי צבא אני ישבתי ותכננתי איך להציל העסק מסגירה.

ואיך עשיתי זאת, זה כבר בפוסט אחר….

אך מהסיפור מציעה שתיקחו עמכם צידה נוספת לדרך.

“אבל מה אם….?”

גם היום, כשאני חושבת איפה אני רוצה להיות עוד עשר שנים אני לא חושבת על כל הדרך, יש לי מפה כללית בראש ואני מתחילה בצעד הראשון, מביטה על הטווח הקצר ומקפידה להיות בתנועה, בעשייה ופתוחה לאתגרים ולמסלולים חלופיים.

למרות שאני נתקלת בלא מעט אנשים ששואלים “ואם…?”, ” צודקת, אבל אם…?”,  “רגע, אך אם….?”, “נכון, ובכל  זאת אם…?”

הרצון שלי הוא להשיב להם תפסיקו לשאול כל כך הרבה *אם*. יותר מדיי פרטים יכולים פשוט לשתק, לגרום לנו לדרוך במקום ולא לקחת כביכול סיכונים, הרי פתאום כל מקרה קיצון נראה ממשי וקרוב יותר מתמיד.

אך כשמחליטים לצאת לדרך לטובת מטרה גדולה כשנתקלים באתגר לא ממהרים להרים ידיים, לפעמים צולחים אותו ולפעמים לא, אך אם המטרה חשובה וברורה לנו, נמצא גם דרך חלופית להגיע אליה.

הבינו כי הצעד הקשה ביותר בהשגת דבר מה היא הגעה למחויבות אמיתית – החלטה אמתית. יישום מחויבותכם,לעיתים קרובות, קל הרבה יותר מאשר ההחלטה עצמה, ולכן הגיעו להחלטות נבונות, אך הגיעו אליהן במהירות. אל תטרחו עד אין קץ על השאלה, כיצד או האם תוכלו לעשות זאת.”
אנתוני רובינס

הרצון להצליח והאמונה בעצמנו מגמדת מכשולים רבים, אך אם נבין באמת לעומק עם מה אנו הולכים להתמודד יהיה לנו קשה לצאת לדרך.

יותר מדיי רעשים, פחדים וחששות -התמונה המלאה מקפיאה. אי אפשר כבר לחשוב באופן רציונלי.

הרי כל החלטה ואי החלטה טומנת בה סיכון, אז מה מחליטים?

לכן יהיה קל יותר להחליט להמשיך לדרוך במקום ולא לקחת סיכונים חדשים.

אך מסתבר שאם רוצים לשנות את המצב, צריך לפעמים לקחת החלטות מבלי לחפור יותר מדיי. להבין את התמונה מלמעלה ולקחת החלטה. כי ברגע שנדע כל פרט ופרט וכל מכשול ומכשול הצופה לנו בדרך, נשאר בדיוק באותה נקודה של יום אתמול.

 

פוסטים נוספים ששווה להציץ

רוצה עדכונים במייל? זה המקום

הצטרפו לדף הפייסבוק

12 תגובות

  1. מיכל מנור

    הילה, זה פוסט שישר עורר אותי לחשוב על כל ה’אימים’ של חיי, הרבה פעמים אני שואלת את עצמי “לו הייתי יודעת ש – האם הייתי פועלת אחרת”? אלא ש’האימים’ הללו משתקים וכפי שכתבת צריך להשקיט את הקולות הללו ופשוט לקפוץ למים.

    השאר תגובה
  2. איילת דגן

    אומץ, ממוקדות ונחישות כבר בגיל צעיר זה מאוד מרשים הילה. לקח לי הרבה יותר זמן ממך לעמוד עם שתי רגלים על הקרקע. ההזדמנות שנקרה בדרכך והאימון מבית אבא יקרים מפז. מסקרן אותי לקרוא עוד מזה…בנתיים עובדת על לסלק כמה רעשים שעושים אצלי חגיגה בראש השבוע… את פשוט צודקת….אחרת לא מתקדמים.

    השאר תגובה
    • הילה פלא לוי

      אכן קיבלתי הזמנות מיוחדת, מאמינה שעוד הרבה אנשים נתקלים בהזדמנויות אך הם אינם מזהים אותם.
      מציעה לך תסתכלי על המטרה כמו הליכה על חבל ותשאלי את עצמך איך את מגיעה לשם. כל השאר הם כמו שאמרת רעשי רקע.

      השאר תגובה
  3. מרינה זיגל

    מרתק לקרוא את האומץ והנחישות שלך. איזה התמודדויות לילדה צעירה. סקרנית לשמוע סיפורים נוספים. התובנות שלך לראות את המטרה ולהגיע אליה אם לא דרך הדלת, אלא דרך החלון, או ליצור כזה, מרתקת.

    השאר תגובה
  4. אנה באומוול- רוסו

    נשמע מפחיד ואת אמיצה. וכל הכבוד על האחריות שלקחת על עצמך בגיל כה צעיר! מסכימה ש “מה אם” יכול לשתק. מה גם שלפעמים מתחילים ולאור נתונים חדשים אפשר לשנות כיוון. מה שהכי חשוב זה אכן להיות בתנועה.

    השאר תגובה
  5. רחל ארליך

    את מכירה את הספר “ביום שהמוסיקה מתה” של אופיר טושה גפלה? הוא מספר על עיר שבה כל מי שמגיע לבגרות יכול לפתוח מעטפה ולגלות מתי ימות. קריאת הספר הזה הביאה אותי למחשבות רבות על הטוב והרע שבאי-הידיעה. אילו היינו יודעים… אני חושבת ש”אם” צריך לקחת בחשבון עוד “אם”-ים מסביבתו, כדי להישאר בטווח סביר של אפשרויות, אבלמסכימהאיתך שפעמים רבות מדי הוא משתק ומהווה תירוץ להימנעות, במקום סיבה טובה לפעולה.

    השאר תגובה
    • הילה פלא לוי

      תודה על הכרות עם הספר. מרגיש ספר חובה.
      נראה לי מחשבה מלחיצה לגלות את התאריך של יומנו האחרון. זה כמו לשאול אנשים נניח שמחר זה יומך האחרון, על מה היית מרגיש תחושת החמצה? שאלה שאותי מקפיאה.
      מניחה שתוכנית לטווח ארוך כמו שציינת עם טווח סביר של אפשרויות בטווח הקצר, מפחית את הלחץ מהמחשבה הזאת.
      כי בסופו של דבר חשוב גם שנהנה מהדרך גם אם לא הגענו לתוצאה הרצויה.

      השאר תגובה

שלח תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

המדריך שיעזור לך לחסוך יותר בפחות מאמץ !

5 כלים פשוטים להחזיר לך את השליטה בהוצאות

ולחסוך למה שחשוב לך באמת.

המדריך נשלח אליך בהצלחה!

המדריך שיעזור לך לחסוך יותר בפחות מאמץ!

5 כלים פשוטים להחזיר לך את השליטה בהוצאות

  ולחסוך למה שחשוב לך באמת.

המדריך נשלח אליך בהצלחה!